לזכות בהארה קרוב לבית

לזכות בהארה

יש חוף בים המלח. ההרים שם נשפכים לים ומציירים רצועת חוף עגלגלה כמו אישה בחודש התשיעי להריונה, השמים כחולים עמוקים, הים ירוק כחול צהבהב, שורה של בולענים מלאים במים מלוחים מקבלים את פניי בחיוך עגול.... ובעיקר מתוך האדמה על קו החוף יש נביעה של מים רותחים מלאי מינראלים בריאים שנאספים לתוך ספק בורות ספק אמבטיות זוגיות או משולשות (תלוי כמה רוצים להידחס).

הגעתי לחוף הזה לגמרי במקרה... יום אחד מצאתי איפון אבוד וחבוט שנשכח ברחוב, חיפשתי את בעליו שמיהר להגיע לאסוף את העולל שנשכח. דיברנו קצת וגילינו ששנינו אוהבים את ים המלח. הבחור מולי חייך חיוך גדול ואמר שהוא רוצה להודות לי שמצאתי את האיפון שלו וסיפר לי על החוף הנפלא. (עוד הוכחה שלעשות את המעשה המוסרי גם משתלם, אבל זה נושא לכתבה אחרת.)

ירדתי לים המלח כבר למחרת ההמלצה ומאז אני לא מפסיק להגיע לחוף הקסום הזה, באמצע השבוע החוף ריק מאדם. אפשר להסתובב ערום לעבור מבריכה לבריכה, להביט בשמים, במים, בהרי אדום נצבעים אדום חזק בזמן השקיעה ולחזור לתל אביב עם חיוך על הפנים.

כשאני מספר לאנשים על הפינה הקסומה שלי הם מחיכים ומיד מספרים לי על הפינה השקטה שלהם, לפעמים המקום הרגוע שלהם הוא בצפון על שפת נחל או ברמת הגולן או באחד המכתשים, לפעמים הפינה השקטה שלהם היא דווקא בבית קפה תל אביבי עמוס אנשים ביום שישי בצהרים, לפעמים במטבח של סבתא שמכינה את אותם קציצות כבר מאה שנים.

לכל אחד מאיתנו מקום שקט משלו. אנחנו צריכים מקום שקט / נעים /  מרחב מוגן לנפש שלנו. מקום עם דלת כניסה ודלת יציאה שמאפשר לנו להיטען בכוחות מחודשים. לכל אחד יש את המקום שלו וכמובן לאורך השנים נוכל להחליף בייננו מקומות. להציץ אל המרחבים המוגנים של האחר, להתארח שם, להזמין לשלנו וכמובן להמציא את עצמנו מחדש לאורך השנים.

בניגוד לטיסה לנופש בחו"ל שיכולה להיות נעימה ומרגשת המקום הבטוח הוא משהו אחר לחלוטין. המקום הבטוח דורש חזרה לנקודה קבועה ומוכרת, לחיצת יד אמיצה עם חבר ותיק, חיבוק חם מאיש אוהב. המרחב המוגן דורש בניה לאורך זמן, הכרות של שנים שמייצרת שכבות של ביטחון, רוגע ואינטימיות. אינטימיות עם עצמך, עם הנוף הסובב אותך. התחברות לעומק הפנימי שלך כמו בריקוד טאי-צ'י שמתרגלים לאורך שנים את אותם תנועות איטיות וקבועות.

נו ומה עכשיו ?

מה קורה אחרי שביקרנו במקום השקט שלנו ונטענו בכל אותם אנרגיות חיוביות... כמה זמן ייקח לנו לאבד אותם במרוץ היום יומי המטורף? או איך נוכל לשמר אותם זמן רב ככל שהאפשר? לפחות עד הביקור הבא שלנו במרחב המוגן.

יש ספר נפלא של ג'ק קורנפילד שנקרא "אחרי האקסטזה" הספר מדבר בדיוק על החוויה הזאת, כלומר מה קורה אחרי האקסטזה אחרי ההארה, איך מיישמים את חווית ההתעלות והאושר שחווינו שם במרחב הבטוח שלנו בעולמנו היום יומי. מה קורה למורה זן כאשר הוא חוזר הביתה לאשתו לילדיו, מה קורה לו כשהוא צריך לעשות כביסה או לצאת לקניות מחוץ למרחב המוגן.

הספר עמוס סיפורים אישיים של אנשים שנגעו באקסטזה אבל "נפלו" ברגע שחזרו ליום יום. אחד הסיפורים היפים שזכורים לי הוא על אדם שלקח לו עשר דקות לשכוח מה שחווה בשנתיים בהודו כשחזר לביתו ופגש את חמותו.

לצערי אין בספר את המתכון איך להחזיק לעד באותם תובנות נפלאות שאנחנו מבאים איתנו מהמרחב המוגן. אולי מנחם במעט לדעת שאנחנו לא לבד שאנחנו בני אדם שזקוקים למרחב מוגן שהוא רק שלנו, שאנחנו יכולים לאסוף כוחות ולהיטען מחדש ושגם אם נחווה שוב נפילה אחרי העלייה נוכל תמיד לטפס מחדש כי תמיד יהיה לנו את המקום המוגן.

ובכל זאת טיפ קטן איך לחזור מהמקום השקט שלנו אל היום יום: קחו איתכם מזכרת. זה יכול להיות אבן שמזכירה לכם אתכם כמו שאתם זוכרים משם. יש אנשים שמקעקעים על גופם את מה שירצו לזכור או להיות, יש רבנים שמחלקים צמידים אדומים למבקרים אותם, בעצם גם במנזרים במזרח מחלקים צמידים.... האמת שלא חשוב מה זה יהיה, פשוט קחו לכם מזכרת אמיתית שאפשר ללטף בכף היד עד הפעם הבאה שתחזרו למקום השקט שלכם.